<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
אמרינן בבכורות (ב' ב' ותד"ה שמא) ובסנהדרין (ס"ג ב' ותד"ה אסור) אסור להשתתף עם עובדי עבודה זרה שמא יתחייב לו שבועה וישביענו ביראתו (ע"פ לשון רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ה ה"י) והתורה אמרה לא ישמע על פיך, פסק רבינו יעקב שאם נשתתף שבועה עצמה מותר לקבל ממנו מפני שהוא כמציל מידם, ובפרק בתרא דמגילה (כ"ח א') משמע שרבים לא היו נזהרים בזה מדקאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם גוי, ועוד דבזמן הזה הם נשבעים בקדשים שלהם והם ודאי אין תופסין בהם אלהות, אע"פ שמזכירין שם שמים עמהם [ו]לא מצינו שיהא אסור לגרום לאחרים לשתף.
<h2>דף יג.</h2>
אומר שם בקידושין פ"ק כי עבד כנעני הוקש לקרקעות שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם לפיכך נקנה בכסף או בשטר או בחזקה, ומה היא חזקה בקניין העבדים שישתמש בו בפני רבו כגון שהתיר לו מנעלו או [ש]הנעיל לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ או הפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה, וכן אם הגביה הרב את העבד קנהו (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ב הל' א'—ב' ע"ש ומ"מ וכס"מ). תקפו והביאו אצלו קנהו שהעבדים נקנין במשיכה כזו (רמב"ם שם ה"ג ע"ש). ואם החזיק בו שלא בפני רבו צריך שיאמר לו לך חזק וקנה (רמב"ם שם). עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שהבהמה נקנית בהן ובדברים שקונין בהם העבדים לפיכך עבד נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו (רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף יג:</h2>
גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה (רמב"ם זכיה ומתנה פ"א הי"ד וע"ש) דהלכה כרבי יוחנן דאמר (בכורות י"ג ב') לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה (ע"ז ע"א א' תד"ה רב) ואמר נמי בפ"ב דבכורות (י"ג א'), מדלעמיתך בחדא לגוי נמי בחדא. אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותה לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן את הדמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה האחרון ונותן לראשון את הדמים מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סילק רשותו וישראל לא קנה עד שמגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר וכל המחזיק בהם זכה (רמב"ם שם) בהם כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד ב'). בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו מלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שיכתוב שטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושין כפי משפט המלך דדינא דמלכותא דינא (ע"פ רמב"ם שם הט"ו).
מצות עשה לדון בדיני מקח וממכר בדברים שהוא מתקיים בהם ובדברים שאינו מתקיים בהם שנאמר (ויקרא כ"ה י"ד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' (ע"פ רמב"ם מנין המצות רמ"ה). וא"ר יוחנן (ב"מ מ"ז ב') דבר תורה מעות קונות אחד הבהמה ואחד [כל] שאר מטלטלין (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ג ה"א) שהרי רוב קניין הכתוב בתורה בכסף הם שנאמר קניין כספו וכתיב אוכל תשברו מאתם בכסף ושתיתם וגו' (עירובין פ"א ב' תד"ה דבר). ומשיתן המעות קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה דברים שדרכן להגביהן ושאין דרכן להגביהן נקנין במשיכה (ע"פ המשך הרמב"ם שם ע"ש) כדאיתא בפרק הזהב. בדין הגבהה פירש רבינו שלמה (קידושין כ"ו א') צריך שיגביה ג' טפחים שיצא מתורת לבוד ורבינו יעקב פירש (שם תד"ה אי) שדי בהגבהה טפח כמו שמצינו בשיתופי מבואות בעירובין (ע"ט ב' ותד"ה צריך), ואין כל כך ראייה משם דשאני שתוף מבואות דרבנן. אומר ר"ת (ב"מ מ"ח א' תד"ה נתנה ע"ש) אע"ג דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש דאמר לעמיתך במשיכה ולגוי בכסף מכל מקום הלכה כרבי יוחנן דרבא עצמו פוסק כר' יוחנן לגבי דריש לקיש חוץ מג' דברים בפרק החולץ (יבמות ל"ו א') וכן רב נחמן ורב חסדא ורב הונא סוברין כרבי יוחנן ובפרק אחרון דע"ז (ע"ב א') על דברי אמימר ורב אשי ורבינא מסקינן ש"מ משיכה בגוי קונה אלמא דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה.
איתמר הנושא והנותן בדברים בלא מעות רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור בו ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה, וכל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע מכל מקום אין רוח חכמים נוחה הימנו (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ז ה"ח) והלכה כרבי יוחנן. ומפרש רב פפא דברי רבי יוחנן במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו אבל במתנה מרובה אין כאן מחוסר אמנה (לשון רמב"ם שם ה"ט ע"ש). ואומר בירושלמי (דף ט"ו ב' ע"ש) לא שנו אלא בעשיר אבל בעני נעשה נדר.
<h2>דף מט.</h2>
התובע את חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר שהוא אומר לו הרשתיך במה שיש לי ביד פלוני וכבר אמר פלוני שאין לו אצלו כלום (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ו) כלשון אחרון דנהרדעי שאומר בפרק מרובה (ב"ק ע' א' ותו') שהרי סוגיות התלמוד דבכורות פרק יש בכור (מ"ט א') ודפרק שבועות העדות (שבועות ל"ג ב') סוברות כך ואין הלכה כלשון הראשון דנהרדעי שאומר שאין כותבין הרשאה במטלטלין דגזילה אפילו לא כפריה משום דרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים מהן שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, כתב ר"ח עכשיו נהגו לכתוב הרשאה אף אמטלטלין דכפריה ואין חוששין לטעמא דמחזי כשקרא שאומר בלשון אחרון ולא ידע הטעם, ונראה הטעם משום שמקשה כן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א') האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דמסהדי סהדי אחתימת ידייהו פסולה משום דמחזי כשיקרא ומתרץ שם [דליתא] דלמחזי כשיקרא לא חיישינן מדרב נחמן וכן בפרק כל הגט (גיטין כ"ו ב'). ואע"פ שיש חילוקין במיחזי כשיקרא כי ההיא דפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב א') אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה משום דמיחזי כשיקרא, מכל מקום יש לדמות זה לההיא דהכותב לקיים המנהג, ולפי מסקנא זו בשבועת העדות שמקשה מההיא דנהרדעי היה יכול לתרץ דליתא כאשר בארנו אלא לפי דבריו משיב לו, וכן מפרש רבינו יצחק דליתא קושיא שמקשה מקיום בית דין לדברים אחרים דדווקא בקיום ב"ד חיישינן למחזי כשקרא ולא במקומות אחרים לפיכך בפרק שני דכתובות (כ"א ב') שמביאה על קיום בית דין אינו אומר שם דליתיה.
מסקינן בפרק מרובה דאמרי נהרדעי, מי שהיה לו קרקע תחת יד אחר או שהיה לו מטלטלין בפקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהקנהו והרשהו ואמר לו דון וזכה והוציא לעצמך וכיוצא בענינים אלו ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו שהרי אומר לו אין אתה בעל דיני, אע"פ שכתב לו כך אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו שכך פוסק שם והלכתא שליח שוייה וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה בו הרי זה המשלח חייב בהם שכך כותבין בהרשאה כל מה שתוציא בדין זה עלי לשלמו, אמר אביי (שם) אם הקנה לזה המורשה שליש או רביע ממה שיש לו ביד חבירו הרי זה דן על הכל הואיל ודן על חלקו והרי הוא בעל דינו בחלקו דן על הכל (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג הל' א'—ב'). גרסינן בפרק השולח (גיטין מ"ח ב') אמר אביי קבלנו מרבותינו, בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, ואם יש שם פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהרי הן שלו דן על העיקר ואין צריך הרשאה מאשתו שאם אין לו קרקע אין לו פירות (רמב"ם שם ה"ד). בפרק הגוזל קמא (ק"ד א') רבי יוחנן ורבי אלעזר אומרים, מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין מטלטלין בין מעות ועשה שליח בעדים להביא לו הרשות ביד זה שהוא אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותו שהרי נתן לשלוחו ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון (רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף נא.</h2>
אומר שם בקידושין פ"ק כי עבד כנעני הוקש לקרקעות שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם לפיכך נקנה בכסף או בשטר או בחזקה, ומה היא חזקה בקניין העבדים שישתמש בו בפני רבו כגון שהתיר לו מנעלו או [ש]הנעיל לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ או הפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה, וכן אם הגביה הרב את העבד קנהו (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ב הל' א'—ב' ע"ש ומ"מ וכס"מ). תקפו והביאו אצלו קנהו שהעבדים נקנין במשיכה כזו (רמב"ם שם ה"ג ע"ש). ואם החזיק בו שלא בפני רבו צריך שיאמר לו לך חזק וקנה (רמב"ם שם). עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שהבהמה נקנית בהן ובדברים שקונין בהם העבדים לפיכך עבד נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו (רמב"ם שם ה"ד).
